הובו ופרדיננד הם זוג חברים - שונאים, מתעקשים להפגש ולהציק אחד לשני על בסיס קבוע. מערכת הבלוג החליטה לדווח על פגישות נבחרות של השניים, זה למטה הוא מופת של דיאלוג רווי אהבת הזולת וחברות נצח בגוון לוקאלי).
***
שלום פרדיננד.
בוקר צח הובו ידידי, כיצד עבר עליך השבוע?
פרדיננד, אתה פוץ, למה אי אפשר להסתפק בשלום, להתיישב לידי ולשתוק, כאילו עשר זה בוקר והוא צח, ואני בכלל לא רואה ממטר.
פרדיננד אומר: "על צד שמאל, הם.. הם..הם, על צד שמאל קם אדוני כמדומני".
כמדומה מה, ולמה לקום על צד שמאל זה פסול, עוד פעם הם חוקקו חוק ימני המנוולים האלה בכנסת..
[ממשיך אחרי אתנחתא ארוכה]: זה הכול עניין של דעות קדומות, נניח צמח לי פורונקל על ישבן ימין, אני שוכב על צד שמאל בגללו כל הלילה, ובאופן טבעי שולח רגל שמאל וקם, האם לדעתך לעניין הזה יש משמעות על המשך היום שלי,
ונניח שיש, הרי זה לא רק עניין שלי, כי אם זה יום שלישי, היום בו זליג ישן על הרצפה ולא על המיטה, (פעם שאלתי אותו למה דווקא יום שלישי והוא אמר : למה לא, אבל אם אתה מאוד רוצה, אני יכול להעביר את זה לחמישי, אני לא רציתי).
אני כמובן דורך לו על הזנב והוא מתחיל לצווח,
זה מעיר את אשתי,
שאמנם מפסיקה לנחור,
אבל על הדרך מעיפה עלי נעל,
שגם היא, בגלל שלא כוונה היטב, פוגעת בזליג,
וזליג בחושבו שכל בני הבית נגדו, עוזב אותנו,
אני נכנס לדיכאון, שנמשך לפחות יומיים,
עד לטלפון מן העירייה, שבו מבקשים לבוא לאסוף את זליג.
אני נוסע למכלאה העירונית ופוגש ווטרינר עם חיוך מרושע, שפורס לפני את היסטוריית אי החיסונים של זליג ומיד מוסיף שזה עבירה על חוק עזר עירוני.
כאן אני ממלמל - חשבתי שבשקט אבל לא:
למי חוקי העזר האלה עוזרים בכלל כוס אמו עירייה ווויטרינרים,
ואז החיוך של הווטרינר מתקשח ונראה עוד יותר מרושע, מסתבר שהוא שמע כל מילה,
שולף טופס של קנסות ומתחיל לשאול את השאלות הרגילות שתמיד מסתיימות בפגיעה קשה בתקציב שלי ובמקביל, מימון שכר לחודש של פקיד עירוני ממוצע, שלא עושה כלום אולם מרוויח יותר ממני, ואחרי האפיזודה הזאת, כבר יום חמישי, סוף סוף, סוף שבוע.
אני חוזר הביתה, ושם בגלל שאשתי מתעקשת להיות מנויה על "הארץ", אני קורא בשירותים את מאמרי הדעה ומתחיל להרהר במשמעות הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, מן הכיוון של אלבר קאמי, שדן באיבוד לדעת אבל לא פסק לכאן או לכאן, ביחוד חסך בהמלצות ו"מנואל" שימושי, למשל באיזה כלי, באיזה קליבר ומאיזה צד ובאילו שעות של היום זה עדיף מן הבחינה החברתית, ברמת המשפחה וגם המקרו חברתית. הרי אתה אינטלקטואל, וחושב שכל דבר, גם מותך שלך, הוא חלק משלמות קוסמית שרק נגרעת מטוב כל הזמן והולכת מדחי אל דחי, ואז אתה אומר לעצמך, בטח כל הדחי הזה מתרכז בדחייה של החיזבאללה ולכן אולמרט מחק אותה, אבל הנה הם בנו אותה מחדש, רק יותר יפה, תודה לאולמרט ותחזקנה ידיך, מול שופטים רשעים ושימותו גם כל הווטרינרים.
פרדיננד שפניו נפלו, (זה סתם דיבור כמובן, פניו נשארו איפה שצריך, רק סנטרו נשמט קצת למטה), מביט בחברו ומנסה להוציא מילה, אבל בטרם יצא הראשונה הובו ממשיך כך:
ואז אתה מביט בקריקטורה היומית, שם מופיע נתניהו, ואתה מבחין שאפו עוד התארך בעקבות האיחוד עם קדימה, ואתה מתחיל להרהר איפה לכל הרוחות הפיה הדפוקה הזאת, [הרי אצל פינוקיו היא שיחקה דאוס אקס מכינה ובסוף, למרות כל היובבים והשמשונים, פינוקיו שרד ויצא אחלה, ודליה איציק יכולה להיות הכל, רק לא דאוס אקס מכינה, למרות שאצל נשיאנו שהבריא בדפוס המקובל מעוד מחלה שלא יכלה לו, היא שימשה כמעט דאוס אקס מכינה]...
כאן פרדיננד שחרר צעקה איומה, שהזכירה להובו את הצעקה של מונק. הוא השתנק והתחיל להרהר באנשים שיש להם כסף כמו תקציב עירייה ממוצע כדי שיוכלו לקנות תמונה שלעולם לא תקשט את ביתם, הרי מי יסכן תקציב עירוני ממוצע, גם אם בסך הכל יש לו גם בשביל כל המדינה. ואז הוא חשב בסוג של הערכה, כמה זה אצילי שבן אדם רוכש תמונה במיליונים רק כדי שתהיה תלויה על קיר של מוזיאון ותחתיו ייכתב - מאוספו הפרטי של תורם אלמוני, כאילו באמת אדון תורם, מה יצא לך?
אולי זה חלום, זה לא יכול להיות שהמציאות נראית כך.
ובשלב הזה נפלו גם פניו של הובו והכוסית והכלב שחלפו בשדרה, (וגם ליידי גאגא, שקולה בקע מאוזניות האייפון שהיו תקועות כמו טמפון באוזניה, אפילו החוט היה לבן, איזה אחלה), הבחינו בעצב גדול שהיה שם, אולם כל העצב הזה לא יכול לליידי גאגא, וכך היא המשיכה, רק הכלב הביט בשניים ונהיה לו עצוב והתחיל להתגעגע למה שהיה קורה אם הבעלים שלו הייתה ליידי גאגא.
אבל תתעודדו חברים, עוד מעט מתחילה סדרה חדשה של ההפקה המנצחת של "היפה והחנון" ואנחנו, גם הובו ופרדיננד, את ואתה הקורא, כולנו, אפילו שטיינמיץ האומלל, ניוושע.
תחי ג'ולי צ'יקו, אני מוכן שאת הרחוב שלי יקראו כבר עכשיו על שמה.
זה פרק נוסף ב(ס)שאגה של הובו ופרדיננד, שמופעים אצלי בבלוג ומדברים על דא ועל הא.
קישורים לפרקים הקודמים:
כותב, מבקר ומייחל.
